ישו הצהוב

ישו הצהוב 

רקע על היצירה:

התמונה צוירה בשנת 1889

טכניקה: שמן על הבד

גודל: 91.1 אורך  ×  73.4 רוחב                

מיקום : פונט אוון

הסבר על היצירה:

"ישו הצהוב" מתאר מצב היפותטי בו מתרחשת  צליבת ישו  בסוף המאה ה-19, בברטאן שבצפון צרפת.  בעת ששלוש נשים חסודות מתאספות לתפילה. הוא נעזר בקווים חזקים ועבים וכמעט ללא הצללה על מנת לתאר את הנשים. בציור נעשה שימוש בצבעי הסתיו,  כאשר הצבע הדומיננטי, שהוא גם צבעו של ישו, הוא הצהוב.

שלוש הנשים המלוות את ישו הן שינוי מהנוסח הקבוע בציורי  הברית החדשה, בה מוזכרות שתי נשים שליווהו, אימו מריה ומריה מגדלנה.  . הנשים עוטות לבוש השובר את השגרה הצהובה: אחת עוטה חלוק שחלקו כחול (שמימיות), ואלו השנייה עוטה חלוק שחלקו אדום (קורבן). בעוד שהכחול והאדום הם צבעים שניתן לקשרם לישו, הרי הצבע הצהוב החזק הוא צבע שאינו מקושר לישו כלל. זהו צבע כובש ומוחצן, המשפיע על כלל היצירה והופך אותה לשונה באופן משמעותי מציורי ישו הקלאסיים. הצבע הצהוב הופך את הסצנה למסתורית וללא טבעית. הצלב עצמו נראה שקוף ודהוי, וכמעט מרחף.

ציוריו הדתיים של גוגן, שצויירו לפני עזיבתו את צרפת ויציאתו לטאהיטי , מתארים מאבק בין האמונה הדתית הנוצרית לבין הצד הפרימיטיבי, הגופני והנהנתן. פניו של ישו שבציור הן פניו של גוגן עצמו, דבר העשוי להעיד על חוייתו כאדם הקרוע בין רצונותיו השונים ונמצא בין שניהם.

סגנון היצירה:

גם בציור זה נכרת ההשפעה היפנית, בצבעים הבהירים, העצים וקווי המתאר. גוגן חוזר לימי הביניים – לישו אין נפח, הוא שטוח לגמרי וצהבהב. הצהוב סימל עבור גוגן את האור, על אף שבסימבוליקה הנוצרית הצהוב מייצג קינאה ובגידה. הנזירות הכפריות מתפללות לישו השטוח, וחקלאי חוצה את הגדר כדי שעושים במציאות. גוגן נחשב גם לאבי האקספרסיוניזם  היות והשתמש בצבע כאמצעי לביטוי אישי וסימבולי.